תשוקה במסיכה

תאווה לא לאוכל

יש הגיון בשיגעון. יש מקום להתפרצויות של תאווה. מותר. השאלה הגדולה היא מה עושים עם זה.

אם זללתם אתמול בליל עינוגים ברומא, סימן שאתם בריאים ושמחים. אפשר למחרת או בימים הבאים ליהנות מארוחה אחת סלט. וממילא הדרך תיקח אתכם בחזרה למסלול הנכון. אבל שווה לעשות את הבדיקה הבאה:

אוכל יכול לקבל הרבה תלבושות. יש תאווה לאוכל, יש התמכרות לאוכל, יש מיתוס האוכל, או משמעות העונג בחיים, יש גם תרפיית אוכל (מרגיע, מפייס, מחבר, מאזן) ועוד. אבל האוכל לא נועד להיות כזה. בדומה לאוויר לנשימה, הוא נועד להיות דלק לגוף. צורך פיזיולוגי. כך שהוא נעקר ונשמט ממסילתו, ומשם הוא טס למחוזות אחרים, חלקם בלי שום כיוון. או למעשה, עם כרטיס בכיוון אחד..

הפתרון פשוט: אפשר לשחק עם אוכל איזה משחק תפקידים שרוצים, אבל צריך "לחזור הביתה". כדי להושיב ולהזכיר לגוף ולדעת מה מקומו הטבעי של האוכל. לחזור מכל "גיחה" כזו אל שגרה מאוזנת, שיטתית ואפילו בריאה.

זה אפשרי בכל המצבים שהוזכרו לעיל מלבד מצב של התמכרות לאוכל. מצב זה, כמו כל התמכרות, הוא כמעט בלתי הפיך. או אז יש לעבור גמילה מהתמכרות, ולה אחוזי הצלחה קטנים מאוד.

תאווה עקשנית לאוכל היא השגיאה הנפוצה ביותר. בתאווה מתפרצת נטייה או חוש אחד, ויוצאת משליטה. חוש הטעם צומח למימדים לא טבעיים. גדל כמו גידול, יתר על המידה. התעוות, ונעקר ממקומו הטבעי בגוף. מטרידה את המוח. מושכת אנרגיה פנימית. ומביאה לשיבוש תפקודי. במקרים של תאווה כדאי לשאוף לאוכל פשוט, שמרכיביו ברורים, כדי להחזיר את השליטה ולהישאר הבוס של החיים שלכם. אוכל מורכב מדי לא מזוהה וגורם לתחושת חוסר אונים ואי שליטה.

לעתים, תאווה לאוכל היא הסתרה של משהו אחר. שכן, אכילה היא עניינית ביסודה, כך שאיפשהו מסתתר חסך, והאוכל הוא רק סימפטום. התקלה צריכה להתגלות ולהיפתר. אי אפשר לחשוד בצרפתים או האיטלקים שהם לא אוהבים לאכול טוב. אבל לראייה, הם לא הופכים תלותיים, גרגרניים, חסרי אונים וחסרי סיפוק מול האוכל. ולכן, לפני הכל, החזירו את הסדר הטוב לעולם האוכל שלכם. אוכל איננו פח זבל נשמתי. ולא, הוא גם לא תמצית האושר שלכם. בתחילה זה עלול להיראות לכם לא טבעי. אבל זו הדרך. החזירו את סדר הבריאה הנכון ביחס לאוכל. הושיבו את דעתכם!

האם יש לכם תאווה לאוכל? יממממ..........המבט היצרי הזה? זווית העין שמקדימה לצוד את הטרף לפני שהיד מושטת? האי שקט שנוצר בגוף, דרוך לפני הסתערות החיה? גרגרנות?.... ובכן, זו לא אהבה ותשוקה לאוכל. זו פשוט יצריות שהתעוררה, בהעדר יכולת לפרוץ לאזור קיומי אחר. כמו למשל, כלפי בנזוג, קריירה, הרפתקה, הגשמה. תחושת חיות. תסכולים ושכבות של החיים המודרניים. למי אכפת אם אני בועט לעצמי בגוף?! לבד בחושך הפנימי שלי. האוכל הוא תענוג קל להשגה וזמין, כאן ועכשיו. ערוצי האוכל ומשחקי השף פיתחו ממשיכים להאכיל בקצב את ה"חיה". לצד, עודף מסעדות כבילוי תרבותי אולטימטיבי, לכאורה. שוב, נפלתם קרבן לתעשייה תרבותית משובשת. צאו מזה. חזרו להיות אדון לעצמכם.

חפשו את התאוות האמיתיות שלכם, והשקיעו בהם. הציתו את תאוותכם על בחירות ראויות שאתם, ולא הסביבה, תבחרו. וככול האפשר, בגוף, בידיים, בתנועה. משהו פיזי. אתם כבר תמצאו לבד. 

וחפשו את מקור התקלה שיוצר את אי השקט הפנימי, שאותו אתם "אוכלים". טפלו בו ואל בסימפטום שלו. דיאטה לא תעזור לו, ההפך. היא תוסיף עוד מסמר בקיר, במקום שכבר תקוע אחד כה. 

החזירו את טעם החיים. את הניצוץ לעיניים. והניפו אצבע משולשת לתרבות המתועשת שמזינה אתכם בכסף האכילה.