איפוס המונה

• מנגנון "איפוס המונה" - והופ, אפשר שוב להתחיל מחדש בכל רגע

כולנו מכירים את ההרגשה ש:"השבוע מאוד התאמצתי, לא אכלתי כלום, ולא רק שלא ירדתי, אלא עליתי קילו, אין לי מושג איך". 

מצב כזה יכול לנבוע מכמה מצבים: 1. אני מרמה את עצמי, בקרת המציאות שלי לא חדה. 2. הגוף הפיזי מזייף מאיזשהי סיבה, במטבולזים, איזון, עיכול וכו'. 3. אני, באופן כללי, יצאתי קצת מאיזון. קצת איבדתי את הדרך, נהייתי טרוד מידי, עייף, מבולבל, עמוס בנתונים ועניינים לטפל ולדאוג להם. מוכר.

לשם כך בדיוק אנו מקיימים מנגנון, שעובד תמיד ובאופן מוחלט. מנגנון שנועד "לאפס את המונה" גם התודעתי וגם הפיזי. מנגנון שמחזיר את הציר למקום. מתוך הטשטוש והבלבול, הוא מייצר נקודת מוצא, כמו להתחיל מאפס.

בהינתן שהעובדה היחידה הודאית לנו בכאוס האכילה, הרזייה והשמנה היא העובדה הודאית שאם לא נאכל כלום, נרזה מייד, אזי נעשה לנו יום רק לשתייה, למשל. או אפילו יומיים שלשה. לפעמים בסוף יום כזה מתחילה להתבהר התמונה, מתגלה הטעות, מתבהר במה זייפנו. ביום כזה הגוף מחזיר את עצמו למימדים מינמליסטיים. הקיבה מתכווצת בחזרה, התיאבון פוחת, התלות באוכל קטנה, ההתעסקות במה אוכל עכשיו יורדת לאפס. המערכת, אם התערבלה והסתחררה מדי – פשוט נרגעת. היתרון הנוסף של יום כזה הוא ההשתחררות מתלות. אם אנו מקיימים קשר תלותי, לעתים אובססיבי עם המהות שנקראת "אוכל", הרי שיום כזה מאיר אותה, ומנתק את הקשר, אנו תופשים שאנו יכולים להסתדר בלעדיו, לנהל אותו אחרת, לשלוט בו – במקום שהוא ישלוט בנו.

ופיזית זה יום נפלא, מרגישים בבת אחת רזים פתאום. זו בעיקר הרגשה פנימית. מרגישים קלילות מיוחדת, פתאום יורדת הקרס, משהו משתנה בגוף. כמעט המחשה לאיך זה הולך להיות כשנהיה ממש חתיכים.