מה לא לעשות

פרק 10: מה לא לעשות

& לא להתחיל מחר דיאטה. שום דיאטה. אין עוד דיאטות. אין דיאטות חדשות. כי כל דיאטה מסתיימת באיזשהו שלב (אחרת היא לא דיאטה אלא אורח חיים, מתכונת תזונתית קיומית וכו'). ובאקט הזה של סיום הדיאטה מצויה מלכודת האימים של הדיאטה עצמה. אם לכל דיאטה יש סוף, הרי שזהו גם הסוף שלה  עצמה. של מושג הדיאטה. דיאטה היא הוויה שמאכלת את עצמה. מלכודת מסוכנת המופיעה בדמות חסודה של פיית המשאלות. סינדרלה-הנסיכה-ושוב סינדרלה. כל דיאטה מסתיימת במסע פיצוי. התגברות על חסכים שנצברו בה, נפשית ופיזית. במקרה הטוב, תוך זמן קר, לא נשאר ממנה זכר. במקרה היותר גרוע, מה שנשאר ממנה בסוף תקופה, עם השתחררות הפקק מעל בקבוק השמפניה של היצרים, החיות והחשק, זה השמנה עוד יותר גדולה מיריית המוצא של הדיאטה הנשכחת ההיא. חוץ מזה, שרוב הדיאטות לא מצליחות בכלל. מעטים מצליחים להתמיד בתוכניות דיאטה שנשמעות כמו פרוגרמת תזונה של שבט ספרטני בהודו. או גרוע מכך, כמו תוכנית ענויים בשבי הסורי. מה הפלא שכל כך הרבה אנשים נבונים, לא מתמידים בדיאטות הללו. מתקוממים בגופם ונפשם. וזה עוד אחרי שכל הדיאטות הללו מצריכות שבועות של אמונים ולמוד עקרונות הדיאטה החדשה התורנית. כאילו שלאנשים יש הרבה עודף זמן לשנן מסכת כללים של הוגה מזדמן חדש.

כל התחלת דיאטה כזו וסופה מעצימים את הייאוש מהרזייה בכלל. את הויתור הכן על הרצון להיות רזה. זה גורם לאיבוד עניין נוראי. זה בגדר "זאב זאב" הצהרה שאפילו משמעיה הפסיקו כבר מזמן להאמין לה. אין מוטיבציה ואין טעם בדבר. מעבר לכך, כל דיאטה היא סוג של סבל. סבל מתמשך. כלא. אוסף הגבלות נוראיות. חוקים של פרעה. סבל הוא דבר רע. והוא לא מוביל לשום דבר טוב. כל תהליך שיש בו כלא לנפש, יסתיים במרידה. יותר מכך, פציחה רעננה בדיאטה גוררת את מולדת המחשבה\ המודעות וההתעסקות  באוכל, אפיל והרבה יותר מקודם. רק לשנן את ספר חוקי הדיאטה החדש, ללמוד את עקרונותיה, להיזכר בהם כל בוקר, ולחשוב מתי ואיך להכין את כל האבו ג'ירס הזה. כל ההתעסקות הזו מעלה על נס דווקא את הרצון לאכול, מדובבת את התאבון. לכל ידוע שתאבון מתעורר עם המחשבה על אוכל. והרי בדיאטות השונות אנו אנוסים כל היום לחשוב על אוכל על מנת לענות על תכתיבי הדיאטה. לפיכך, דיאטה אינה מאפשרת לנו לשכוח לרגע מאוכל. והרי במצב האידאלי אינוו חושבים או זוכרים אוכל כל היום. אנו מתעוררים לכך בעת רעב פזיולוגי, אשר בהינתן תרמוסטט פיזיולגי תקין מתעורר רק בשעות יעודות ביום ממלא את סיפוקו ומיד נסגר. הדיאטות מפריעות לתרמוסטט הטבעי להתרחש. הן מעוותות את השעון האישי של האכילה אשר קיים לכל אדם מבראשיתו. הן מעוותות גם את התרמוסטט הנפשי המאפשר לא לחשוב על אוכל בשעות אחרות. במצב הטבעי, הזורם, כמו אצל תינוקות אוכלים רק כשרעבים, את כמות האוכל הנחוצה רק בכדי לשבוע ואף פעם לא סובלים מהאכול. שום תינוק לא אוכל מה שמגעיל לו. וכל תינוק יודע לבכות כשהוא רעב, ונרגע כשהוא שבע, ודוחה את בקבוק החלב אגב כך. כולנו עשויים מהחומר הזה. כולנו היינו שם. את השיובישים שקרו לנו באמצע הדרך ניתן וצריך לתקן ואז קל לנו לזרום עם מה שטבעי ונוח לגופנו ונפשנו. רק אז אפשר להגיע לדרך מתמידה. ההתמדה עולה בקנה אחד עם הגעה לדרך הנכונה. אי ההתמדה מרמז בהרבה מקרים על כך שטרם הגעת לדרך המתאימה לך. זה נכון בהרבה תחומים אנושיים כמו קריירה או חיי ניושאים. התמדה משתלבת עם הרגשה נוחה. ובכך היא הופכת ללא קשה. לכאורה להתמיד במשוה סגפני שיש בו ענוי לא טבעי זה כמעט בלתי אפשרי. וטוב עושים בני האדם שמתקוממים בעת דרישה להתמדה ממשהו לא נוח ולא טבעי, אשר מסתבר שאינו נכון עבורם כלל. כמו ההשמנה גם הדיאטה היא תהליך לא טבעי. עיוות של המציאות. ואי אפשר לרפא מחלה אחת בהמרה לאחרת. מעגל הדיאטות וההשמנה יפסק רק ב"תרופה" המצויה מחוץ לו. דיאטה והשמנה הן מאותה משפחה. בנות דוד להגזמה, לחרטות, לאובדן לוח הזמנים, להתעסקות מתמדת באוכל, לתחושת עייפות. דיאטה והשמנה משלבות יד זו בזו. סוגרות את המעגל. מנציחות את הכשלון. מנציחות ומרוממות את מושג האוכל. כל דיאטה מסתיימת בהשמנה, וההפך. האחת קוראת לרעותה להחליף אותה במשמרת. אבל אלו שני כובעים אומללים לאותו ראש. הן המשל של סיזיפוס על אותו מקולל שאלים גזרו עליו להעלות סלע גדול אל ראש ההר, ומשהגיע סוף סוף, האבן התגלגלה למטה, והיה שוב צריך לרדת למטה להעלותה מחדש. וכך חוזר חלילה. 

המטרה שלנו תהיה אם כן, לבער אחת ולתמיד את הזמזום הזה בראש הקרוי "אוכל". שקט. רק רעב יזכיר אותו ואז ישבע ויכבה מאליו. יפנה מקום למחשבות אחרות. יפנה זמן. השקט הזה. יבוא עם צמצום המקום שאנו נותנים לאוכל בחיינו. קצת קשה לומר זאת במציאות של תוכניות טלויזיה אינסופיות בנושא שפים ומתכונים (רעה חולה שיש לבער), בתרבות שבה מסעדות הן הבילוי הפופולרי, וחברת שפע של מוצרים מסחריים הסוחרת בנפשנו באופן רווי פיתויים ושווה לכל כיס. מול כל זה צריך לעמוד במודעות ופיקחות. באור. מהיום לא צריך למלא את הבית בכל מה שהסופר מגובב בו. מהיום לא צריך לבלות רק במסעדות. ואפשר לבחור תוכניות טלוזיה אחרות. ניתן וצריך לנקות את חיינו הפרטיים ממה שהעולם דוחף לתוך פינו, וראשנו. אנחנו לא רק חומר ביד החברה והתרבות, אנחנו גם אנשים בעלי תודה וצלילות. יש לנו הכוח לעמוד על משמר ביתנו, חיינו וחיי ילדינו. וחובתנו לעשות זאת. העובדה שהשמנה הפכה למחלת המאה איננה מקרית. העובדה שהשמנה שייכת לתופעת העדר נהירה לחלוטין. השמנה היא תוצר חברתי תרבותי. וכל זמן שאנו ממשיכים להיות רק תוצר כזה ללא עמוד שידרה משלנו בל נתפלא. כל זה מרוקן אותנו. כשם שתוכניות טלויזיה מסויימות מרוקנות אותנו. הדרך להתמלא ולעמוד על רגלינו אנו היא הדרך היחידה לברוח החוצה מהסגה המתרחשת כאן.  מוות המונים, והכל מחרישים. החברה מובילה את כל יושביה אל אותן מחלות שוב ושוב, ואז לא מתביישת להטיף להם בבתי החולים "נו נו נו, היית ילד רע הה?". אבל יש לנו הברירה לא להיות קורבנות. לא ללכת בתלם. החברה גם אבסורדית, כמו תמיד. כי אחרי שהלכנו אחריה שבי לתוך כל הבורות הללו, יש לה גם החוצפה להמשיך לעטר את הפרסומות והשבועונים עם אותן דוגמניות דקיקות, שריד פרה היסטורי לעידן לא מוכר. הרי איש לא נראה ככה. ועדיין חלונות הראווה ממשיכים למכור את הדאווין הזה של יופי צנום ובלתי ניתן להשגה. וכולם שותקים וממשיכים לשתף פעולה בקונספירציה. רואים איזו שמלה על הבובה הדקיקה בחלון הראווה נכנסים פניהמ לחנות ומבקשים במידה ענקית. וקונים. בטח שקונים. אז מה אם מול המראה זה נראה טיפ טיפה שונה מהבובה? אז מה. חשוך כאן. עובדים עלינו. הגיע הזמן לצאת לאור. לפלס דרך. להפסיק להיות פריירים. ובכלל בכלל עוד לא מאוחר! זאת הבטחה.        

& לא "אם כבר אז כבר". לא ברור מה יותר מזיק, החטא או תחושת הייאוש שנלווית לחטא. ייאוש זה מלבה את מעשה הזלילה בגדר אבן שמתגלגלת המדרון, בריבית דריבית. כמו במשכנתא, הקרן הופכת לקטנה מאוד ביחס לריביות שנערמות עליה במשך השנים. לעתים כל כך קשה לשאת את תחושת הכשלון והחטא ונשאבים בנקל לייאוש הטורפני של החושים, ההדחקה והאבדון. נסחפים. צוללים. אובדן שליטה או החגיגה שלא נגמרת. בשביל להפסיק אותה צריך כוחות. שליטה. וקבלה של האנושיות שבנו. טבעי לחטוא. הפסיקו מיד ברגע שתוכלו, בכל שלב. הרפו מעסקי נקמה, החזרה, והסלמת החטא. אין מחר לפיצויים וסליחות. כל מה שיש זה עכשיו, הרגע הזה. רקוב ועקום ככול שיהיה. הימצאו בו והפסיקו מיד ברגע שתמצאו כוח ראשון לעשות זאת. ברוכים תהיו גם אז. והנזק, כידוע לכם מנסיונכם, יהיה גם הרבה יותר קטן.     

& אם אין לחם אין כלום. אין להמיר ארוחה בעוגות וממתקים (מאפיין ישיבות עסקים, טיולים וכדומה). עדיף לגווע ברעב ולמות במקום. ממתקים אינם אוכל הם בסך הכל הכפתורים בסוודר.

& לא לחשוב על אוכל:

לשכוח מהאוכל.

רק ככה. כשהארוחה הבאה הופכת לעניין גדול היא תופסת מקום גדול במחשבה. מחשבה על אוכל גורמת לך לרצות לאכול. היא מלבה את התשוקה לאוכל. התעסקות באוכל, קריאת מתכונים, קניות, ספרים, תוכניות אוכל וכו' מייצרת תאבון. הוויסות של תשוקה מעין זו צריך לבוא ממקום של שיכחה. אגב אורחא, פעולות טבעיות. לא טעונה מחשבה או אנריגה מיוחדת. לא עוברת דרך המוח אלא דרך הגוף. אחרי הכל ארכילה היא פעולת הגוף ואל המחשבה. כך נולדנו! כאשר קיימת השגחה, התבוננות, התמקדות במשהו הוא מתעצם. הוא נוכח. כאשר מתבוננים בלי הפגוה בדברים טבעיים שאמורים לזרום, התפקוד שלהם מתחיל להשתבש. התבוננו במנקה המנקה אבק בביתכם, וראו כיצד עבודתה מתחילה להשתבש. יש דברים שצריך להניח להם. זה במצב אחד של פני הדברים כאשר אנשים לפתע מוצאים עצמם עסוקים עד אפס מקום בתכנון וביצוע מטלות הדיאטה שנחתו עליהם. מה הפלא שדווקא אז הם מלאי תאבון יותר מאי פעם, ובמקביל מתוסכלים מתמיד. הם מחכים לרגע שיסיימו כבר את הדיאטה שלהם, ואז, ואהו וואהו מה שהולך לקרות . . .

אבל לשכחת האוכל יש גם צד הפוך. בו אנשים שכחו לגמרי לא את הדיאטה כי אם את הגוף. הם הניחו לעיסוק באוכל מכל בחינה ואז נבלעו במכבש של אכילה מופרזת וחסרת גבולות. הם רגועים דווקא מאוד מהמצב. נוח להם בשלולית החמימה של אי העשייה. של החופש לבחור כל רגע מה שבא להם בלי לחשוב ובלי לסייג כלום. עד לאותו רגע שהתוצאות מתחילות ללחוץ עליהם. הרוכסן במכנס, הבעל העוקצני וכו'. מה קורה אז? הם מתעוררים לרגע מהנמנום הנוח. אבל עכשיו זה די קשה כי הם כבר התרגלו. לא לעשות כלום. לא לעשות כלום בנדון. פסיביות מוחלטת, נעימה, מרדימה. גם המצב הזה אינו נכון. הוא מגיע בסופו של דבר לתחנת המחיר. והיא לא נעימה. מעין התפכחות כואבת. בבריאות. ביופי. בבטחון העצמי. ביחסים החברתיים ואפילו במעמד בעבודה.     

בדקו את עצמכם באיזה מן הקצוות אתם שרויים ממש ברגע זה? על מה חשבתם כל השעות האחרונות? או לא חשבתם בכלל?

שיכחו את האוכל אבל לעולם לא את הגוף שלכם!

& ותרו על הווייתם "הקדושה המעונה" של השמנים

שמנים אוהבים להיות קדושים מעוני.קרבנות הסבל בעולם, שאיש לו יכול להבין לסבלם. בגלל ששמנים כל כך סובלים תוך שהם נלחמים בהשמנתם כל החיים, הם בטוחים שהם המציאו את סוף העולם. שסבלם סתום. לא מפוצח עבור אנשים "מבחוץ". הם חשים שהם קליקה. אבירית משהו, שהרי הם תמיד על חרבם, עובדה לא ויתרו מעולם. בכך הם מסדרים לעצמם מקום ככאלו. לגיטמיות. קטגוריית השתייכות. כל זאת בשביל לאפשר להם להמשיך להיות בדיוק מה שהם. הם זקוקים לזה כחיזוק להמשך הדרך שלהם. בגדר הענף שעליו יוכלו לשבת. להעניק לכך רציונל.

מובן שהם סובלים באמת, אין לכפור בכך. אבל מה בכך? מי לא סובל? מי עשה, ניצח משוה בחייו בלי סבל? סבל הוא החיים עצמם. אבל אין הוא תרוץ לכלום. הוא החומר העיקרי של ההצלחה משמעותית. של גבורה. של התמודדות. אם אין לך מתת אל – יש בידך ודאי כלי מלחמה. כל אחד ומה שהושם בידו. לכן הניסיון להציג עצמם כמעוררי רחמים, נואשים מוחלטים וצודקים – אינו נכון כלל. השמנה היא תופעה, לא מחלה. בעיקרה היא תופעה חברתית תרבותית זמנית. בת דורנו. תוצר מרכיבים שונים בחיינו, וברמה כלל עולמית. אבל במהותה היא לא יותר מהרגל עקשן. דפוס. הרגל הוא דבר קיומי, נכון. אבל כזהו בדיוק יהיה ההרגל החדש שימיר את קודמו. גם הוא יהיה חזק ומושרש ככזה. הרגל חדש אחוז תחילה בפחד, שמא ינצל כל פירצה לחזור אל הקודם. ואכן זו תהיה המוטיבציה שלו. זו חולשתו. אבל כאשר הרגל חדש "מתיישב טוב". מוצא פשר רעיוני קיומי בתודעה, בקיום של האדם. מתחבר לרצונותיו הפנימיים – אזי הוא אינו רעוע כלל. ההפך, אפשר שהוא יהיה יותר נוח ומתאים מקודמו. ההרגל לזלול כרוך בהרבה אי נוחויות. וההרגל החדש כרוך בפחות אי נוחות. הוא מגיע עם תמורה נאותה לאדם עצמו, ואף מתאים יותר לסביבה החברתית הצופה בו.