מגירות המחשבה

התפיסה האנושית מתרחשת תוך מיון ושיוך לקטגוריות

מבנה התודעה האנושית הוא קטגוריאלי. המחשבה משייכת כל דבר שהיא תופסת לקבוצת השתייכות כלשהי, ומפרשת אותו באמצעותה. זו הסיבה, למשל, שציפורניים גזורות או שיער גזור מעוררים חלחלה. כי הם בין שתי קטגוריות, חי ומת. והתפיסה האנושית, המתקשה לקבוע למה הם שייכים, מתנערת מהם. 

כך גם בעניין האוכל שלנו. קינוחים, למשל, נוצרו למגירת השתייכות שמקומה בסוף הארוחה, כשאנו כבר שבעים.

יצרנו את המילה "קינוח" לסוף הארוחה למשהו קטן ומתוק. יש מגירה כזו, של קינוחים, בראש שלנו. הם לא נועדו להשביע. בשביל זה יש את הארוחה העיקרית. הם סוג של חתימה קלילה בסופה. אקט סיום וסגירה. וכשם שאיש לא יחשוב לשפוך בקבוק אלכוהול על פצע, כך איש לא אמור לחשוב שבתום ארוחה משביעה מגיעה מנת קינוח עיקרית. זהו בלבול. זו תקלה. 

השיבוש נוצר עוד קודם. כאשר הופקעו הקינוחים (ויתר המאכלים) ממקומם הטבעי. 

אז התחלנו לאכול ארבע עוגיות - במקום ארוחת בוקר (ולא בסופה). או צלחת בורקסים במהלך ישיבת עבודה - במקום ארוחת ערב. וככה בכל שעה אוכלים משהו, וכבר לא ברור מה שייך למה, ואין לו כבר שיוך לשום ארוחה, וההשמנה חוגגת.

והשיבוש החמיר בתהליכי הדיאטות שעברנו. כי מה הדבר הראשון שאומרים לנו שם? כמובן, "תורידו את הממתקים והעוגות"

אז הורדנו! כך נוצר לנו חסך גדול במגירת הקינוחים בראש. זה כבר היה אמצע המעגל הסגור. כי בסוף הדיאטה, החסך שנפער, יגבה את חובו. וכאמור, "חסכים" פועלים בדרך של ריבית דריבית. אנו מחזירים הרבה יותר, ממה שהחסרנו. אז גם דחף למילוי חסך וגם גבולות פרוצים של סדר הארוחות, האירוח, ההסעדה, הביאו לכאוס קטגוריאלי שאנחנו כלל לא בנויים לחיות בתוכו. התודעה שלנו לא יודעת מה לעשות איתו. הקוגניציה לא ערוכה לו.

תכל'ס מה צריך לעשות?

לעולם לא יכול קינוח להמיר ארוחה. או מנה עיקרית להחליף נשנוש. או נשנוש להחליף ארוחה. אם זה קורה, הרי שיש כאן תקלות בקטגוריות ההשתייכות. והן יביאו לאנרכיה ואבדן גבולות. לכל דבר שאנחנו אוכלים יש שעה, מקום וזמן ביום שלנו. אז מגיע לנו ארוחות משביעות וטובות. מגיע לנו קינוח. וכולנו יודעים מה הסדר הנכון שלהם.  

המטרה של עקרון המגירות הוא לשחזר את מה שאנחנו כבר יודעים. לשייך כל פרט אוכל למגירה המתאימה. ואם הוא לא נכנס אליה, אז לוותר עליו.  

כשאנו משחזרים בזה אחר זה את העקרונות הבסיסיים הללו, אנו מתחברים אליהם שוב. מתוך מטרה לצאת מהבלבול, ולחזור הביתה. לילדות שלנו. לאינסטינקטים שלנו. לתבניות המוח שלנו. לצרכי הגוף שלנו. ולצרכי הנפש שלנו. לחזור לתלם. ולפזר את העננים.