התרמוסטט

הרגע הזה שמרגישים: שבעתי!

התרמוסטט הוא הווסת הטבעי של תחושת הרעב והשובע שלנו

התרמוסטט הוא שם למנגנון אינסטינקטיבי, שכולנו, בלי יוצא מן הכלל! נולדנו אתו. כל תינוק יודע לבכות כשהוא רעב, ולהפסיק לאכול כשהוא שבע. אי אפשר לדחוף לו שום פיטמה בכוח. מסתבר, שהמנגנון הטבעי הזה אובד לחלקנו במרוצת החיים.

כל מי שהשתבש לו המנגנון, לא חש יותר באיתותים העדינים שלו. לגוף אין פה מדבר, שיישא את דברו. נגזר עליו לבצע פקודה מוחית שמתקבלת בלעדיו, לעתים בלי להתייעץ אתו כלל. למרות שהוא כבר צורח מבפנים ומפוצץ מרוב אוכל שנדחס אליו בכוח. ולאחר מסה קריטית של מספיק פעמים, בהם אנחנו אוכלים גם אחרי ששבענו, הקיבה נמתחת וגדלה, ואז באמת הגוף צורך יותר אוכל.

"אי אפשר להפסיק סטייק באמצע, כי אני ממש ממש אוהבת ונהנית מהסטייק שלי!".... את גם בטח אוהבת לחרבן, ואת ממשיכה אחרי שגמרת? אז מדוע באכילה מותר לחצות את גבולות הגוף? כי באוכל זה אפשרי. חציית הגבולות הגופניים, שאנו מקבלים כטבעיים בכל תחום אחר בחיינו, יצאה משליטה בתחום האוכל.  והיא צריכה לשוב ולהילמד על ידינו בתחום הזה. רק להיזכר, זה הכל. עלינו לחזור לכבד את הגוף שלנו. את האיתותים שלו. ללמוד להקשיב להם. 

תכל'ס איך מפעילים מחדש את התרמוסטט?

• הפעלת התרמוסטט מתחילה בגישוש. לאט, בשלבים ובהדרגה אנחנו מתחילים מחדש לזהות ולשחזר את רגע השובע. שניה אחת בודדת שאת מרגישה ששבעת. בהתחלה, רק לשים לב אליה. ועדיין לא לעשות כלום.
• בשלב הבא, לעצור את האכילה בדיוק ברגע זיהוי נקודת השובע. לפעם אחת בלבד.
• ואז להתחיל להתאמן על זה. כמה שצריך. כמו ללמוד שוב לרכב על אופניים.
• אין שום משמעות לכל אלף הפעמים שזה לא יצליח. להמשיך לנסות. זה יילך ויסתדר מעצמו מכוח האימון והשחזור.

למה זה כל כך חשוב?

• כי אם כבר יש מנגנון טבעי, מובנה ובחינם שמתמודד עם אכילת יתר, למה לא להשתמש זו?
• כי בלי זה אין מעצור לאכילה, ובלי מעצור מגיעים לכאוס
• כי הגוף שלך ימות על זה, ויגמול לך כגמולך
• כי זה הבסיס להתחיל לצאת החוצה מהבור. זה מרכיב יסוד בגופניות. ואכילה קשורה בגופניות
• כי קל להתחבר לזה אינטואיטיבית, זה רעיון טבעי לנו, קדום ומושרש בנו, גם אם שכחנו. זו לא למידה מאפס. זה בסך הכל שחזור. זה קל לביצוע יחסית. ברגע השובע מתרחשת דחייה ורתיעה של הגוף מאוכל. אפשר לנצל את הגל הזה, ולעלות עליו באותה שניה. ואז לא נלחמים בגל, אלא עולים איתו. זה טריק פנימי קטן שמתחבר לנו אי שם בפנים. נסי ותראי.

הפרידה שעשינו מזמן מהגוף שלנו

כל זה קשור למהלך שעשינו מזמן בלי לשים לב. נפרדנו מהגוף שלנו. החלטנו שאנחנו זה  לא הוא. אנחנו משהו מקסים כזה וחמוד, שנמצא בתוך הגוף הזה, שעוטף אותנו. הגוף החיצוני רק גורר אותנו לכל מקום כמו עגלה. ואילו אנחנו בתוכו, בפנים, ייצור סובל. מעניין. חכם. נו באמת?!

יותר מכל דבר אחר בעולם, הגוף שלנו הוא אנחנו. כשבשורה מרה נמסרת לנו, הכאב מפלח את הגוף. כשהמחשבות שלנו טורדות אותנו, הגוף שלנו לא ישן בלילה. כשאנחנו שמחים, הגוף שלנו מתפקד נהדר, הוא קליל ובריא יותר. וכשאנחנו בתנועה, הגוף שלנו חי ואתו הרוח שלנו, כלומר אנחנו עצמנו בכל ביטוי של מי שאנחנו. הגוף איננו קליפה לעצמנו. זו טעות כל כך נפוצה ומקוממת! אנחנו לא רק חיים בזכותו, הוא החושים, השמחה, החוויות, האהבה, הבריאות והאושר. הוא רק קול האמת של מי שאנחנו. לא במובן של להיות יפה או לא. אלא במובן של אחדות הקיום הפיזי-פנימי. אין כאן שום הפרדה. אנחנו יצורים קוהרנטיים. אורגניזם אחד. הדיון על הפרדת גוף-נפש הוא דיון פילוסופי מהמאה ה-17, אודות הדואליזם שנוסח על ידי דקארט, אך המוניזם שטוען לאיחוד ביניהם פותח כבר במאה ה5 לפני הספירה ומאוחר יותר על ידי שפינוזה. אבל לא זה המקום לפתוח אותו. גם הדתות היו מעורבות לאורך השנים בדיון הזה. רעיון ההפרדה בין הגוף לנפשף מרגע שהגיע לעולם ננעץ בו כזרע פורענות וחי בקרבנו עד היום. יש להניח, שאפילו לא היית מודעת לכל זה בהקשר של אכילת פיצה אתמול בערב. אבל זה העניין עם אכילה, שורשיה נעוצים כל הזמן ביסודות תרבותיים אנושיים.

בקיצור, רק ברגע שנהיה אחד עם גופנו, נצליח לשקם את המנגנון האינסטינקטיבי הזה. נחוץ לנו איחוד מחדש. וכשנעשה זאת, שוב לא נלך כעיוורים בתוך רעב נצחי ובלבול מתמיד. סדר הטבע יחזור לכנו, ואתו השלווה. תחושת שובע היא אכן מרגיעה ונעימה. היא סוג של סוף, אף שהוא זמני. היא שייכת לסדר הנכון של הדברים. זהו צעד נוסף אל מחוץ למלכודות.  

מה ההבדל בין רעב ורעבתנות?

בעוד שרעב הוא בסיסי ואנושי, רעבתנות היא בת טיפוחיו הבוגדנית של עולם השפע. הרעבתנות היא חמדנית. כפייתית. לא מבוססת על צורך אמיתי. היא רעיון של הלשון, החיך, ותעשיית המזון. 

הרעבתנות היא "עוד" מכל מה שיש. היא "לא מספיק" ביחס למה שכבר קיים. רעבתנות היא מושג תודעתי של דור שרוצה יותר. שרוצה מה שאין לו. תמיד. רודף אחרי משהו. 

בספרו "הדברים" מתאר הסופר הצרפתי פרק את התהליך הזה בדיוק רב. רעבתנות היא תשוקה עזה לצבירת עוד דברים, חפצים, מוצרים ובכלל, שאין לנו כרגע. כך הופכים החלומות להיות הדברים האלו עצמם, תכשיט יוקרתי או פרוסת עוגת גבינה. הרעיון של מושא הרצון מוטל אל תוך המחשבה ומרגע שהוא נמצא שם היא לא יודעת מנוח עד שתשיג אותו. בא לך כזה. וברגע שהשגת כזה, מיד בא לך כזה וכזה חדש. 

כשבא לך עוד ועוד, סימן שמשהו הלך לאיבוד. נעתק ממקומו והתחיל לרחף בחלל ללא איזון. בהעדר רגשות, מתעצם החיפוש אחר ריגושים. בקיומו של חסך באמת בחיים שלנו – במערכות היחסים, באהבה, בגידול הילדים, במשפחה, בידידות, בערכים, בהגשמת חלומותינו.

ההשמנה היא סימפטום של דור, לא של אדם פרטי זה או אחר. היא צרת רבים, ללא הנחמה. ואף שהיא צרת רבים, אין "הרבים" נוקטים כלל חמלה או הבנה כלפי השמן. ההפך. הם מבועתים ממנו, בהזכירו להם את עצמם. את האיום המתרחש כל רגע מעל ראשם הם. חרדה קולקטיבית.