חופש הבחירה

"האדם הוא חבל מתוח בין חיה ועלאדם, חבל על פני תהום" / ניטשה.

מותר לנו לבחור את האוכל שלנו מחדש בכל רגע נתון. אנחנו חופשיים לאכול כרצוננו.

הבנו שאדם הוא יצור חופשי. שדיאטות לא מבינות בני אדם. הן פוגעות בחופש, בליבת החשקים, בצרכים, בתענוג. מתייסרים גם הלשון, הפה, הקיבה, הנפש והדעת.

אבל חופש בחירה איננו אובדן גבולות והעדר שליטה. חופש בחירה איננו אנרכיה ותוהו ובוהו. כל מדינה דמוקרטית תאמר לכם זאת. חופש בחירה לא מנתץ את המסגרת בתוכה הוא פועל. הוא מאפשר במסגרתה חופש וביטוי לסגנון וטעם אישי. 

כל חופש זקוק לנקודה ארכימדית. נקודת משען מעגנת. יציבה. שתאפשר לצד השני של החבל להתנדנד בחופשיות ואפילו להתעופף בחופשיות, כמו דגל. כמה סימבולי.

האהבה הפרפרית הזו לטבע החופשי של האדם חייבת להיות מובנת על רקע הקונטקסט שלה, המסגרת. חופש הדיבור - איננו החופש לנבל את הפה. חופש הביטוי - איננו החופש לרצוח את ראש הממשלה. חופש מתקיים כאשר בקצה השני שלו יש נקודת אחיזה. הוא מתקיים מול משהו. מול מצפון, אם זה במישור החברתי. מול החוק, אם זה במישור התרבותי. מול תחושת השובע. או מול:

"גבול הטעם הטוב". 

איזה בטוי נפלא הוא זה?! האם מקרה הוא שחדר לביטוי זה מושג "הטעם" ועוד "הטוב"? מילה מתחום האוכל השתחלה לביטוי המשמש בלשוננו לאינספור מצבים התנהגותיים, חברתיים ואחרים. היכן בדיוק עובר גבול הטעם הטוב? אנחנו לא שואלים, כי הביטוי הזה מרמז על כך, שאנו יודעים בתוך תוכנו את התשובה... 

אז יש לנו גם חופש בחירה וגם עידן של שפע, מה רע לנו?

בצד כוחות ההרס של עידן השפע והחופש הסואן לאכול מכל הבא ליד, אחד המושגים היפים שהעניקה לנו בדיוק אותה תרבות של שפע הוא: "העידון". הדרגות הגסטרונומיות הגבוהות אליו הגיעו יצירות המופת של שפים, הביאו לעולם האוכל שלנו אפשרות חדשה של השראה, התרוממות רוח, תענוג צרוף, חוויה של משובח, התנסות במנעד איכויות וחן. 

העידון הוא ההפך מזלילה.

העידון מתון ומאופק, בעוד שהזלילה חסרת גבולות ואגרסיבית. העידון שקט, בעוד שהזלילה רועמת וכובשת כל חלקה. העידון הוא אחד המפתחות החדשים שהרווחנו בגדול,  נגיע אליו בהמשך. 

נולדנו לעידן השפע, לכן אין זה טבעי שנתנזר מדברים. יש לנו החופש לבחור מה לאכול תמיד. ויש לנו הזכות הגדולה לעשות זאת בעידון, בגבולות הטעם הטוב. 

אך מעל לכל, בתנאי פעולה שמאפשרים חופש. כלומר: בתוך מסגרת!

למה הכוונה?

בחן את עצמך: האם אתה "בוחר" לאכול, או "נדחף" לאכול? עד כמה אתה שולט בחייך? מי הבוס? כן, אפשר לאכול מה שרוצים, אבל רק שליטה מלאה תעניק לך חופש רצון מוחלט.

בעולם של שגיאות תודעה נפוצות, אנשים מתבלבלים לפעמים וחושבים, שלהתנפל על חבילת פחזניות, זה חופש לעשות מה שרוצים, מה שבא להם. אבל האמת הפוכה. לסיים חפיסת פחזניות זה לא חופש רצון, אלא אזלת יד. זו התערערות המשמעת של האני, וגידול חולשת הרצון, אשר הביאו לגורם  אחר להחליט במקומי. זה הרגע שבו לא אני "בוחר", אלא אני "נדחף" לעשות משהו.

אולי ייצר מניע אותי, תאווה, חשק, חולשת דעת, כאב פנימי – אבל לא רצון. לא אני. כניעה לייצר בהמי (המאפיין בעלי חיים, הנופלים בתודעתם מזו של האדם) ואולי אפילו חולשת דעת לרגע, זכתה לכותרת של כבוד היסטורי: "חופש" לעשות מה שרוצים. קלות דעת בהיסח דעת גנבו את הדעת, וגנבו את ההצגה.  

אז כשאנחנו קמים בבוקר יום חם מאוד, ומחליטים בסופו של דבר לא ללכת לעבודה ערומים, טעינו?

או כשאנחנו מחליטים לא להשיב בגסות לבוס טעינו? וכשאנחנו בוחרים לא לשבור את הילד שלנו לחתיכות בדיוק ברגע שגילינו מה עשה, אלא לחשוב באותו רגע על מה שיועיל יותר לצמיחה ולחינוך שלו, טעינו?

רק שליטה מלאה היא חירות.

כשאפשר לבחור מתוך הכרה מלאה, כוח, משמעת ושליטה במצב. אחרת מי הבוחר? מה התוקף שלו? עלי לדעת את רצוני לפני שאני מבצע בחירה. עלי לדעת את האפשרויות שלי. את ההשלכות שלהן. לבחור מביניהן. עלי להיות בהיר וחזק ויודע. ואז לבחור משהו. זה פשר השחרור, שבירת המעגל. אדם הופך להיות אדון לגורלו. זה שלו. זקוף. מלא. שלם.

לאדם ששותה אלכוהול חופשי על הבר, לא נקרא חופשי, אלא מכור. כשאדם מכור למשהו החופש לבחור מתחלף בשליטה של הדבר לו הוא מכור. הדבר ההוא משתלט על האדם, ואז כבר אין לו חופש לבחור בכלל. הוא משועבד לחלוטין לגורם שכבש אותו. שני הקטבים הללו נעים על אותה הסקלה, אבל עובר גבול מאוד חד וברור ביניהם. חד ועם זאת מתעתע..

וודאו שאתם בצד הבוחר של המפה. שהעמדתם אדם נוכח ויציב על המסלול. ואם עד היום לא עשיתם זאת, הנה רגע נהדר להתחיל.

המפסידים מעידן השפע - הזוכים בעידון השפע