יופיו של הכשלון

יום מותם של יסורי המצפון

לא משנה מה היה אתמול. לעולם לא להתחיל יום בסגפנות. צמצום ועונש על הזלילה של אתמול. התחלת יום היא הזדמנות להודיע לגוף ולנפש: אני מקבל אותך, הכל סבבה, ממשיכים כרגיל, אנחנו ביחד בעניין הזה, בכייף ובאהבה.

כל ניסיון אחר עומד להתגלות כחיית טרף של מחזוריות הדיאטות והענישה העצמית. הגלגל ההוא שאין לו סוף והוא לא הדרך שלנו. בהרבה מישורי פעולה בחיים הסוד הוא הבטחון. הבטחון בדרך. הבטחון העצמי. גם כאן. שימרו על שקט. אתם בסדר גמור. גם אם פישלתם אתמול זה לא אומר כלום. השיטה עובדת מכוח עצמה. היא כבר תתקן את מה שמופיע על המסלול ותיישר אותו מכוח עצמה. אל תפריעו.

 אין ענישה עצמית. אין הלכאה עצמית. אין שכר ועונש. אין פיצוי. כל אלו הינם קונספציות השאולות מהתנהגויות אנושיות במישורים אחרים, וכאן הן משיגות את התוצאות ההפוכות. נפש האדם, ככול אשר יענו אותה כן תרבה וכן תפרוץ.

הכשלונות של כל מסע אנושי הם העובדה הודאית ביותר שיש. זוהי נקודת המוצא של חיינו, ולא ההפך, כפי שחינכו אותנו לחשוב. הסתכלו סביבכם, או תסקרו לרגע את מכלול חייכם. כאשר מבינים שזהו העיקר, הרוב, הבסיס, שוב לא יהיו לנו הכשלונות שלנו, עדות לחולשתנו, אלא מזוודה שארזנו כצידה לדרך. הם האחראים לרחבת דעתנו! ולא ישמשו עוד בכדי לעלוב בנו ולשים אותנו ואת גופנו ללעג!

לכן, שבו נא גאים וזקופים בכיסאותיכם. מסדרונות הסבל וההתנסות האלו מעניקים לכם בשולחן הזה רק יתרון. אתם כבר עברתם דבר אחד או שניים בחיי האלו.

אנו מתחילים את המסע שלנו בקבלה עצמית. מרוצים מעצמנו מאוד. גאים להיות אנושיים ולא מלאכיים.

אין עבר- יום מותם של יסורי המצפון.

הנה אחד כזה: "אם כבר אז כבר"?

אדם שסובל מייסורי מצפון והלכאה עצמית נגוע, מבלי לדעת זאת, בחיידק טורף. הוא נאכל מבפנים באופן אלים ביותר. זאת מכיוון שאחת מצורות האלימות הקשות ביותר בחיינו נוגעות לאופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו.

יסורי המצפון הן רעה חולה, בדיוק כמו הדיאטה, בגלל המבנה המחזורי שלהם גם הוא.

יסורי מצפון בסוף זלילה מולידים בהכרח רגש עז לעונש, עונש מוביל להתנזרות, שיוצרת חסך, שיוצרת זלילה מחודשת. לחילופין יסורי מצפון מולידים ייאוש "אם כבר אז כבר" והתוצאות הקלוריות שלו עולות לאין ערוך על התקלה הראשונית, שלשמה נוצרו. יסורי המצפון מהווים בתמציתם – חורבן!

ולכן כל הרהור יסורי מצפון צריך לגדוע בעודו באיבו. לחתוך אותו מהמחשבה במספריים. להשמיד. מיד.

כבני אדם בעלי חולשות המכירים בכשלונות כדבר טבעי להם, מדוע נעשה עניין ממעידה? אנחנו לא יכולים להכריז בגאווה שנצליח בדיאטה. כל מה שיש זו התכוונות לכך, ובענווה. יש דרך. יש מטרה. לא יותר. ככה הולכים. בלי דאווינים מיותרים. נופלים וקמים. בלי לעשות מזה עניין. יש התמדה. יש כלים. יש אימון. יש שיפור. ותו לא.

יסורי המצפון מסבים סבל, ומחלישים אותנו, ואנו כאמור בוחרים בשמחה כאווירת הדרך שלנו.

מקורם בטעות בהבנה שלנו, ודרישה שגויה מעצמנו, הרי למעוד טבעי לנו לפחות כמו להצליח.

"מעולם לא שילבה האמת את זרועה בזרועו של מי שהוא מוחלט!" / ניטשה. יש הרבה תופעות טבע, ביניהן הטבע האנושי, שבהן הסדר מזמן את הכאוס. זו "מצווה" לשבור את הסדר הטוב, להפר את הכללים, למעוד.

אבל מדוע לשבור? כאשר נדרשים לשינוי בחיים, נוצר במקביל גם געגוע למצב הקודם. כל רגע של התגברות ונצחון ההתקדמות הוא בעצם רגע של מאבק פנימי. זה מעייף וקשה. כאשר נוצר סדק רחב יותר ברגע של חולשה מובהקת יותר, נוצרת סטייה מהכלל. הרגע הזה יגיע. בדרך כלל, כאשר לא מוכנים לכך.

רגע כזה של שבירה גורר אחריו נזק גדול בהרבה מהשבירה עצמה. נזק זה נוצר מתחושת ייאוש קשה, מתחושת "אם כבר אז כבר", מייסורי מצפון קשים ואי יכולת לסלוח לעצמך. כאשר לא מעגנים בתוך שיטה את הסטייה ממנה, נוצרת נקודת אל חזור הרסנית מאוד. המרד, הנקמה, הפיצוי, הייאוש משתלטים אז כמו גל עצום השובר את הסכר.

לעתים הם מופיעים בדמות תמימה מאוד של משפטים מתחסדים כמו "ממילא כבר ירדתי את מספר הק"ג שתכננתי", "חיים רק פעם אחת, לא?", ואז קשה אף יותר לזהות את הבעיה ולעצור את ההדרדרות. הכניסו לעצמכם טוב טוב לראש, זלילה בארוחת חברים הכוללת שתי פרוסות עוגה, שפע סלטים, ושתי מנות עקריות – אין בה שום נזק אמיתי לדרך הגוף שלכם. מה שנגרם אחריה הוא הוא הנזק האמיתי. הייסורים, שבירת כל המעצורים, אי היכולת לחזור לתלם.

מכאן שאין, למעשה שום בעיה לחטוא, כי לא החטא הוא הבעיה. למרוד כמו ילד קטן. כל אלו נחוצים לשם תחושת החופש הפנימי של כל אדם. יש לנו זכות לפתוח מחדש כל רגע את הדיון על מה נחוץ ומה לא כדאי.

"כל מהות נעלה יש בצורתה ליקויים קלים, ההופכים לגורמי משיכה נמרצים, לנקודות אור, שבהם מנצנצים רגשות נוגדים שאליהם מרותקות העיניים. הרמוניה מושלמת מעידה על צינתם של המערכים המעורבים" / בלזאק.     

ענישה עצמית. הלכאה עצמית. שכר ועונש. פיצוי. כל אלו הינם קונספציות השאולות מהתנהגויות אנושיות במישורים אחרים, וכאן הן משיגות את התוצאות ההפוכות. נפש האדם, ככול אשר יענו אותה כן תרבה וכן תפרוץ. אל מול אוסף כללים מוגדרים של מה ואיך לאכול, אנשים עושים דווקא את ההפך. אל מול תוכנית נפלאה על הניר, באה המציאות ונראית הפוכה בדיוק. חולשות, כניעה לפתויים, העדר משמעת, חינוך והרגלים מסויימים, מיידיות האוכל, השפעות תרבותיות, נפש מתחבטת וטרודה וכדומה, כל אלו הפכו את האכילה למישור פעולה לא פשטני כלל וכלל. הנסיון לנהוג בעצמנו כמו בילדים רעים שסרו מדרך הישר אחרי מסיבת ממתקים, ולנקוט  למחרת ביום חסה כעונש, מעלה חרס. אצל אנשים מבוגרים אין עניין של חינוך יש עניין של הקניית הרגלים, ולכן עונש איננו הפתרון.

אם כבר מדברים על התחשבנות, אז גם הנפש זוכרת שהרעבתם אותה יום קודם, ומבקשת תגמול הולם ביום שאחרי.

האכילה אינה מושפעת אך ורק מתהליכי קבלת החלטות רציונליות. מתערבים בה שותפים סמויים. ראש ובאשונה, החופש, נפש האדם היא בת חורין, זה טבעה מעל לכל. לאחריה, הרגלים. האיכות הגופנית של האדם, עד כמה אדם מחובר לגופו.

בעצם, הפכה האכילה לביב השופכין של כל יסודות קיומנו. כמעט על דבר שקורה לנו התגובה המיידית היא לפתוח את המקרר. מכיוון שהאכילה היא נושא כה טעון ומאחוריו כל כך הרבה רבדים של מוחנו ונפשנו.

מעבר לכך, פעילות של שכר ועונש, מניחה שיש כללים של מותר ואסור, ואת אלו גדענו כבר מזמן. אין כללים. כאמור, מותר הכל. מותר וצריך לבחור מה רוצים לאכול. מה אוהבים לאכול. למה מסכימים להתרגל לאכול. אין נכון ולא נכון. כל אדם הוא פרטי בטעמו וסגנונו. ומוטב שכל אחד יישאר כזה.

הגוף הוא הוויה דינמית וצריך פתרון דינמי, כזה שמשתנה כל רגע בהתאם לצרכים. כאלו גם החיים שלנו. הם יותר דומים לכאוס.

יש שני קטבים שחשוב לשמור עליהם בד בבד:

הגמישות, הסלחנות והחמלה – והמשמעת. אבל שניהם חשובים כאחד. במעבר מזה לזה נעשה באמצעות ההתמדה, הדרך.

ולכן, הגיע הזמן לקבור את המשפט הידוע:

"אם כבר אז כבר". המכיל את רעיון המפלצת של חורבן הבית וזלילה לשם זלילה. קדושת הזלילה. זהו קולו של הייאוש, של תמות נפשי עם פלשתים.וכאמור לא ברור מה יותר מזיק, החטא או תחושת הייאוש שנלווית לחטא.

אין מחר

כמו שאין עבר, אין גם מחר. מחר, הוא עוד טעות ניוונית בדרך התפישתית שלנו.

בכלל, "מחר" הוא מוטיב חשוב אצלנו. ב"מחר" יש דבר אחד נפלא בוודאות, זה שהוא "לא היום". "מחר" הוא קולה של הנכות. של הייאוש. של אי היכולת. של הניוון. "מחר" הוא יבבה חרישית של חוסר האונים. של הסטטיות. לעתים קרובות, "מחר" הוא בעצם "אינני יכול עכשיו", או פשוט "אינני מסוגל". 

אין זה נכון כלל, שאנשים שמנים שמחים. ההפך, הם מצטערים על כך, ואינם מצליחים לעשות עם זה דבר. הם נושאים לעיני כל את כשלונם באופן מתמיד. והם נושאים אותו גם לנגד עיניהם שלהם. בכל יום שעובר הם נוכחים מחדש בנכות שלהם, מתביישים בה ורואים בכך ראייה נוספת לאפסותם. ועיננו שלנו ואלו העיניים הכי חסרות רחמים, שאי פעם נפגוש.

ולכן:

לא להתחיל מחר דיאטה. שום דיאטה.

הטענה האיומה הזו בת דורנו "מחר אתחיל דיאטה" היא עצמה תחילת החורבן. היא טענה מפוברקת. בתוכה גלום מראש הכשלון. היא שגיאת הדרך. היא משפט שגוי, שצריך למחוק מהשפה. בתוכה נח היום, יום פרוע ושלוח רסן. היא מחלקת את החיים לשחיתות – והתנזרות. היא היא תמצית המעגל שאנו כלואים בו. די סוף.

קבלת הכשלון היא המפתח לעקרון חשוב אחר:

התמדה

כל עוד התמדה איננה ניוון והרגל, אלא נחישות – יש לה ערך גבוה בחיינו.

הרבה הצלחות רשומות בהסטוריה אנושית לאנשים שהתמידו ודבקו ברעיון ובדרך שלהם. התמדה היא בהחלט חלק מאבני ההצלחה.

הכי חשוב זו הדרך. להיות בה. לפסוע בה, במידה כזו או אחרת של הצלחה, לא חשוב. העיקר לא להישמט ממנה. מחוץ לדרך הנכונה יש בחירה בדרך לא נכונה או לחילופין יש את ההשתהות בצומת דרכים. מה לבחור? באיזו קונספציה קיומית לבחור? למי להאמין? איזו דיאטה לנסות עכשיו? אלו שאלות של אלו השוהים בצומת הדרכים, צומת ההחלטות. כשאתם בוחרים בדרך הנכונה לכם. כשאתם נכנסים אליה. אתם כבר ברגע זה זוכים בחייכם. גם אם עוד לא הגעתם. זה לא חשוב. חשובה התנועה בכיוון הנכון. מדוע לכאורה לא חשוב להגיע? כי זה לפעמים ממושך. לוקח את הזמן שלו. יש הרבה דברים שלא בידיכם, למרות הכל. אבל כשאתם שומרים על השביל, אתם כבר למעשה הצלחתם. כבר ברגע הראשון של התהליך. כי הדרך היא הסוד הגדול.

מי שיישבו על הגדר זמן רב מדי ולא בחרו דרך, ולא הכריעו – נקלעו למצב מסוכן. מצב של התרופפות כוחות, עייפות ושחיקה. לעתים גם לייאוש.

דרך טובה סופגת לתוכה בחיבה וסלחנות את כל השגיאות שלכם. זה מה שיפה בה. כי כל עוד היא קיימת היא תחזיר אתכם אליה למחרת בבוקר. היא כבר תתקן את עצמה מאליה. הדברים יסתדרו לכם. לכן אין כל צורך להיות קשים וכפייתיים כלפי עצמכם. לכן כה חשוב לטעות, לחטוא וליפול – כחלק מהדרך עצמה! אז היא הופכת לאנושית מאוד. ובכך גם, לאפשרית מאוד! בת מימוש ובת הצלחה לכל אחד. מכאן, שדרך כזו היא עממית. משותפת לכולנו. פשוטה.

& לא לוותר!

לעולם לא לוותר. להמשיך לצעוד. להיכשל. אבל להמשיך לצעוד תמיד.

הכי חשוב זו הדרך. להיות בה. לפסוע בה, במידה כזו או אחרת של הצלחה, לא חשוב. העיקר לא להישמט ממנה. מחוץ לדרך הנכונה יש בחירה בדרך לא נכונה או לחילופין יש את ההשתהות בצומת דרכים. מה לבחור? באיזו קונספציה קיומית לבחור? למי להאמין? איזו דיאטה לנסות עכשיו? אלו שאלות של אלו השוהים בצומת הדרכים, צומת ההחלטות. כשאתם בוחרים בדרך הנכונה לכם. כשאתם נכנסים אליה. אתם כבר ברגע זה זוכים בחייכם. גם אם עוד לא הגעתם. זה לא חשוב. חשובה התנועה בכיוון הנכון. למה לא חשוב להגיע? כי זה לפעמים ממושך. לוקח את הזמן שלו. יש הרבה דברים שלא בידיכם, למרות הכל. אבל כשאתם שומרים על השביל שגידרתם למען חייכם, לא פורצים אותו ולא נותנים לאיש לפגוע בו, אתם כבר למעשה הצלחתם. כבר ברגע הראשון של התהליך. כי הדרך היא הסוד הגדול. לא תדעו זאת, עד שלא תהיו שם, אבל משתכנסו אליה תרגישו זאת מיד. תרגישו טוב, בלי צורך להסביר למה.

מי שיישבו על הגדר זמן רב מדי ולא בחרו דרך, ולא הכריעו – נקלעו למצב מסוכן. מצב של התרופפות כוחות, עייפות ושחיקה, בעיקר מנטלית. לעתים גם לייאוש. התעקשו שם על האמת. על מציאת הפתרון שלכם. התייעצו. דברו. קראו ספרים טובים. אל תוותרו.

דרך של אכילה יפה סופגת לתוכה בחיבה וסלחנות את כל השגיאות שלכם. זה מה שיפה בה. כי כל עוד היא קיימת היא תחזיר אתכם אליה למחרת בבוקר. היא כבר תתקן את עצמה מאליה. הדברים יסתדרו לכם. לכן אין כל צורך להיות קשים וכפייתיים כלפי עצמכם. לכן כה חשוב לטעות, לחטוא וליפול – כחלק מהדרך עצמה! אז היא הופכת לאנושית מאוד. ובכך גם, לאפשרית מאוד! בת מימוש ובת הצלחה לכל אחד. מכאן, שדרך היא עממית. מאחדת את כולם. ולא ראויה רק לאנשים מתוחכמים מדי או עליתיסטים.