לאהוב את מה שיש

לרכך את הדיאטה במקום להקשות את החיים

ככה מתחילים. קיומנו נתון לנו כעובדה. אין לנו אפשרות לבחור אחרת. כל ניסיון לא לקבל את זה ולעשות עם זה משהו טוב, מקדם, יקבור אותנו חיים! זה הדבר היחידי שאיננו יכולים לבחור. אבל אנו יכולים לבחור מה לעשות איתו.

לאהוב את גופנו. כמו שהוא (גם היום): ליטוף, קרם לחות, בושם, תסרוקת, בגד, ערומים מול המראה. הכל מתחיל בקבלה העצמית. שגרת טיפוח. פעילות גופנית. ריקוד.

מי שמתייחס לגוף שלו כמו עגלה, שסוחבת את המיינד שלו, יפגוש בדרך הרבה מחלות, חוסר אונים, פחדים פיזיים, כיעור, עייפות פיזית, תחושת סירבול. מי שיתייחס לגוף שלו כמו מרצדס מטופחת שמחכה לו בחנייה, יחליק על הכביש במהירות ובבטחון, יהנה מתחושת מיניות מתמדת, יקרין חושניות כובשת את הסביבה, ירגיש קל, יחגוג בשופינג את האופנה החדשה, ירגיש חיוניות פיזית, יידע לפענח את מחלותיו ולמזער אותן, יבוא יותר בין הבריות. כי השומן לעתים נועד להרחיק מאיתנו אחרים. שוב, זו בחירה.

האם זה עניין של איכות חיים בלבד? לא. זה עניין של משמעות החיים.  

ללא אהבת הגוף אי אפשר לטפל בו. לטפח אותו. ממש כשם שאי אפשר לגדל או לטפל בילד ללא אותה אהבה שאנו ההורים מעניקים לו. ותגידו לי ביושר ובהגיון, אם לא אתם תאהבו את הגוף שלכם בעולם הזה מי יאהב אותו בשבילכם? אי אהבה לגוף, ולעתים קרובות אפילו שנאה גדולה כלפיו, היא בעיה מרכזית בסיפור הזה. 

אבל מסתבר שלא רק את גופכם אינכם אוהבים, אלא גם קצת את עצמכם. או לפחות לא מרוצים מעצמכם, במקרה טוב מצליחים לחבב את עצמם קצת. 

אז יש שונא ויש שנוא. השונא הוא מרכיב מסויים במוח. והשנוא, המקרה זה,  הוא הגוף. המוח מתכחש אז לגוף, מבדיל אותו ממנו, נפרד ממנו. ואז הרבה פעמים אנשים מתחילים לחיות רק בתור מוח. כאילו אין להם גוף בכלל, כאילו שכחו שהוא קיים בכלל, סתם קופסת אכסון כזו (עד אותו היום שהגוף יזכיר להם שהוא קיים).

מרכיב עיקרי בכשלון הדיאטות שעשיתם עד כה, קשור לזה. הדרך הסימפטומטית שנקטת בה עד כאן, לא צלחה. זה הזמן לברר מספר מהויות. שורשים. משמעויות. אין ברירה. אין דרך קיצור. יש אולי בהיי טק, לא כאן. לא בתוך הקרביים של המין האנושי.

אם קשה לכם מאוד להסתכל במראה ולאהוב את הגוף שלכם, הדרך להתחיל לעשות זאת היא לגלות כלפיו קצת חמלה.

אני אומרת לחמול "עליו" כי אני כמעט משוכנעת שאתם לא מרגישים את עצמכם מזוהים איתו ולכן לא אמרתי לחמול על "עצמכם". בשלב הבא כאשר תתקדמו לא נצטרך לעשות יותר הבחנה בינו לבינכם. הגוף שלכם כמו המוח שלכם כמו הנפש שלכם יהיו כולם אתם בעצמכם.

תתחלקו לזוגות, ובן זוג אחד נוהג בחמלה כלפי השני, מסג' קל בכתפיים, ליטוף קל על הקרס, תוך משפט מנחם כזה או אחר. עמדו גב אל גב. מוסיקה. נועו עם האחר, כל הגוף עם כל הגוף של הזולת. כבדו את כל אבריו. והעניקו תמיכה זה לזה. השענו זה על זה.

חמלה היא דבר שכל אחד מבין. היא לא באה ממקום של צדק או הגיון או מחשבה. חמלה היא אחת מהתכונות הקיימת בגזע האנושי. חמלה הרבה פעמים מולידה אהבה. היא מרככת. הרוך, החמלה, שאולי פעם מזמן קיבלנו מאמא, כל כך חסרים לנו. שלא לומר כמה חסרה לנו אהבה, לעתים קרובות. בלי כל אלה חיינו הולכים לאיבוד ומסתבכים שלא לצורך.

ההתנתקות מהגוף או מחלקים מסוימים מעצמי שאני לא אוהב או לא רוצה או לא מכיר בהם, כל אלו חיבלו רבות בקיום שלנו. וזה מתפרץ בסוף בקריירה, בהורות, בלימודים, בחברויות, בהשמנה במה לא. אנו יחידות קיומיות הרמוניות. גוף ונפש. יופי וכיעור. רשע וטוב לב. ההרמוניה שלנו משתקפת ביופי. בגלל זה אנו כה צמאים ליופי ומתרגשים ממנו. ההרמוניה שלנו מתבטאת בכל מישורי האהבה, בגלל החיבורים היפים שאנו עושים שם עם אחרים. הדברים המשלבים הללו, שזורמים טוב ביחד, שמשלימים או משתקפים זה בזה. זה פשוט להיות אנחנו עצמנו.    

את המסר שלי קל יותר להבין מהצד של "לרכך את הדיאטה", מאשר מהצד של "להקשות את החיים".

&  חובה לאהוב את הגוף שלכם, כמו שהוא, החל מרגע זה. ללא אהבת הגוף אי אפשר לטפל בו. לטפח אותו. ממש כשם שאי אפשר לגדל או לטפל בילד ללא אותה אהבה שאנו ההורים מעניקים לו. ותגידו לי ביושר ובהגיון, אם לא אתם תאהבו את הגוף שלכם בעולם הזה מי יאהב אותו בשבילכם? אתם חושבים שלא חובה לאהוב אותו? שייהלך לו ככה בעולם כמו חפץ? ינוע ממקום למקום, יסחוב למענכם זמן בחיים, יהי כמו מכונית שצריכה לקחת אתכם ליד הבא? תראו כמה התרחקתם מעצמכם? מהחיים שלכם? אפילו את הגוף שלכם אינכם מזהים עם עצמכם. אי אהבה לגוף, ולעתים קרובות אפילו שנאה גדולה כלפיו היא האויב המרכזי שיש לכם בסיפור הזה. 

אנשים כה רבים לא רק שונאים את גופם, אלא גם את עצמם באפן כללי. או ללפחות לא מרוצים מעצמם, בקושי במקרה טוב מצליחים לחבב את עצמם קצת.  שנאת העצמי היא הדבר המרכזי שמרחיק אנשים מגופם. אז יש שונא ויש שנוא. השונא זה מרכיב מסויים במוח. והשנוא הוא הגוף. המוח מתכחש אז לגוף, מבדיל אותו ממנו, נפרד ממנו. ואז הרבה פעמים אנשים מתחילים לחיות רק בתור מוח. כאיל ואין להם גוף בכלל, כאילו שכחו שהוא קיים בכלל, סתם קופסת אכסון כזו. עד אותו היום שהגוף יזכיר להם שהוא קיים, ולמעשה, הם זה הוא, ביום שתפרוץ מחלה ושאלת הקיום שלהם אולי תעמוד בספק, בגלל מי אם לא, הגוף הנשכח ההוא. כל הדברים הללו פשוט לא עובדים כי הם בניגוד לטבע, בניגוד למציאות. קרו הרבה דברים שבלבלבו את דעת בני האדם, והסיחו אותם ממרכיבי הבסיס של חייהם. כתוצאה מכך, הם בחרו בכל מיני שיטות מוזרות לתקן את העוולה, אך הכל היה טיפול סימפומטי, ולכן לא הצליח לטפל בבעיה ממש. במיוחד חמדו בני האדם שיטות אקספרס. ואלו בודאי לא מצליחות. התקווה לפתרון אינסטנט היא אשליה אנושית מפורסמת. מי בכלל ציפה שהיא תתגשם? מי עדיין מצפה? היו סבלנים. הסתכלו אחורה, על ההסטוריה האישית לכם, הסטוריה של דיאטות אולי של שנים, מה היה עד עכשיו, כל הזמן היקר הזה שחשבתם שהנה פתרון פלא יפתור לכם את הבעיה והפעם זה בודאי יצליח. מה יכול להיות הוכחה יותר משכנעת עובריכם מאשר הנסיון שלכם עצמכם, לא ראיתם שהוא מוכיח כשלון השיטות הללו והציפיות מסוג זה שוב ושוב. זה הכל עוד מאותו דבר. לא הגיע זמן לתפישה חדשה? מצליחה לשם שינוי? זה לופ. מעגל סגור. צאו מזה. בחרו סוף סוף דרך אחרת. זה אשפרי לכל אחד. כרגע.

אם קשה לכם מאוד להסתכל במראה ולאהוב את הגוף שלכם, הדרך להתחיל לעשות זאת היא לגלות כלפיו קצת חמלה. אני אומרת לחמול "עליו" כי אני כמעט משוכנעת שאתם לא מרגישים את עצמכם מזוהים איתו ולכן לא אמרתי לחמול על "עצמכם". בשלב הבא כאשר תתקדמו בדרך המוצעת, לא תיה יותר הבחנה בינו לבינכם. הגוף שלכם כמו המוח שלכם כמו הנפש שלכם יהיו כולם אתם בעצמכם. תגידו לי, אם אתם לא הגוף שלכם אז מי אתם? חמלה היא דבר שכל אחד מבין. היא לא באה ממקום של צדק או הגיון או מחשבה. חמלה היא אחת מהתכונות הקיימת בגזע האנושי. חמלה הרבה פעמים מולידה אהבה. היא מרככת. הרוך, החמלה, שאולי פעם מזמן קיבלנו מאמא, כל כך חסרים לנו. שלא לומר כמה חסרה לנו אהבה, לעתים קרובות. בלי כל אלה חיינו הולכים לאיבוד ומסתבכים שלא לצורך. ההתנתקות מהגוף או מחלקים מסוימים מעצמי שאני לא אוהב או לא רוצה או לא מכיר בהם, כל אלו חיבלו רבות בקיום שלנו. וזה מתפרץ בסוף בקריירה, בהורות, בלימודים, בחברויות, בהשמנה במה לא. אנו יחידות קיומיות הרמוניות. גוף ונפש. יופי וכיעור. רשע וטוב לב. ההרמוניה שלנו משתפקת ביופי. בגלל זה אנו כה צמאים ליופי ומתרגשים ממנו. הרמוניה שלנו מתבטאת בכל מישורי האהבה, בגלל החיבורים היפים שאנו עושים שם עם אחרים. הדברים המשלבים הללו, שזורמים טוב ביחד, שמשלימים או משתקפים זה בזה. זה פשוט אנחנו.    

עקרון החמלה.  הקבלה במקום בקורת

& לאהוב, בכנות, את מה שיש. את עצמך. כבר מרגע זה. נקודת המוצא היא קבלה ולא ביקורת. כל זמן שלא מדובר בהדחקות ותרוצים. חשבו כיצד אנו מגדלים ילדים, תחילה אנו מקבלים אותם, אוהבים אותם ורק תוך כך יכולים לבקר אותם, לתקן ולהעיר, למען תשתבח צמיחתם.