המסננת

שומר ראש בכניסה לראש

המסננת היא שומר ראש פרטי, השומר שאף אחד לא יחליט במקומך מה וכמה לאכול. כוחו בכך שהוא מאפשר לך להגדיר מחדש את לוח הצרכים שלך, המידות והכמויות שלך בלי להיות מושפע מהסביבה.

 מפתיע לגלות עד כמה אמות המידה הקובעות את המידות וכמויות האוכל שאנו אוכלים נקבעו לנו "מלמעלה" ואף אחד לא התייעץ אתנו בעניין. למשל: שקית חטיף, צלחת, פרוסת עוגה, חפיסת שוקולד, מנת יוגורט. כל אלו מוצעים לנו במידות מוכנות מראש, שהוכתבו לנו מבלי ששאלו אותנו. את הגדרות הכמות הללו קבעו חברות למוצרי צריכה בעלות אינטרס. גם את צלחת הפסטה במסעדה. וגם את גודל פרוסת העוגה בקינוח. 

עכשיו, בואו נוסיף לכך את הילדות והבית בו גדלנו. במרבית המקרים, גם הוא פועל לרעתנו. חלקנו עדיין שומעים את קולה של אמא, שאמרה "לא להשאיר כלום בצלחת!" כי שני דורות אחורה ידע העולם עוני וצניעות באוכל. כך, כשאנחנו מותקפים מחוץ ומבית. האני שלנו הולך לאיבוד.

אין  לנו ברירה, מכורח המציאות החדשה עלינו לדאוג בעצמנו לעצמנו. זו מלחמת הגנה קיומית. 

עלינו להציב "איש בטחון" בפתח קניון האוכל הפרטי שלנו. שומר סף על מפתן התודעה שלנו. שמתפקידו לסנן (מכאן השם "מסננת") ולמיין את הנתונים המוחדרים אליו, ולאבחן את המנגנונים המפעילים אותנו אוטומטית, ולעצור אותם בזמן, לפני שיתחילו לפעול.

כמו אנטי וירוס במחשב. סריקה מתמדת, מיון, איתור, חיסול. כך יכול כל אחד להגדיר מחדש עבור עצמו, כמויות, מוצרים, העדפות וסוגי אוכל. 

אולי הגודל האמיתי שמתאים לך לצד כוס קפה הוא "חצי" פרוסת עוגה בבית קפה? שלוש קוביות שוקולד? שלושת רבעי חטיף אגוזים? אני, למשל, גיליתי שבשבילי וופלה וחצי היא המנה המתאימה, ובבית קפה שליש פרוסת עוגה זה בול אני. בתחילה, זה מחייב מאמץ תודעתי מסויים, אבל בהמשך מתרגלים וזה הופך פשוט וקל. 

כדי לשרוד בעידן השפע החדש, הגיוני שצריך לפתח מנגנון חדש, איבר חדש דרוויניסטית, שמותאם לעידן זה. 

חטיף סטנדרטי נמכר במשקל 20 גרם, וייתכן מאוד שמספיק רק 10 גרם. ואילו בחפיסת שוקולד יש 100 גרם, מי צריך כמות כזו בשביל משהו מתוק בפה?!

ולכן, מהיום, מתעלמים מהאריזות של המוצרים שקונים, מתעלמים מכמויות האוכל שמגישים לנו  בצלחות במסעדות (בכדי להצדיק את המחיר שהם גובים, ובכדי לעודד זללנות), מתעלמים מהחברים שמארחים אתכם ומתעקשים שתאכלו מהעוגה הנהדרת שאתם חייבים לטעום. מהיום, אף אחד לא יחליט לנו מה טוב ומתאים לנו. ולצורך כך,  מפעילים את המסננת.

בעידן מואץ ותאוותני, יש רק אחד ששם לב במיוחד אלינו. אחראי עלינו, דואג, אכפתי, ומשגיח: אנו עצמנו! זו ההישרדות במובן המודרני. לא עוד רעב, ציד ותחרות על אוכל, אלא על תודעה עצמאית, שאינה מוטמעת בתודעה הקולקטיבית הכללית. 

שומר סף תרבותי כזה הוא חיל חזק בפתח גופנו. בפתח הלוע שלנו. אותו לוע שהפך לפח זבל תרבותי, בעודו מנוע מלדבר, לצעוק, להקיא, לומר" די!". הוא זה שמחובר לגוף שלכם, לבטן הדואבת, לתחושת המחנק בלילה, לתחושת התסכול ביום כשצריך להתלבש ולצאת לרחוב. יש לו בהחלט מה לומר, אבל הוא מדבר בשקט. מדבר מהלב, מהבטן, מהגרון. שפה של אברים נטולי שפה. 

לפיכך, אחת המטרות החשובות היא דווקא כן להשאיר אוכל בצלחת!

להשאיר בצלחת זו מיומנות נרכשת. המטרה היא לזהות שהספיק לנו ודי. ללמוד להכיר את הביס האחרון, שאני ורק אני יכול לקבוע אותו. מבלי להתייחס כלל למידה הנתונה מראש של צלחת.

זוהי מחאה שקטה נגד שלטון הגדלים. בין אם אלו של צלחות, שקיות, כוסות וכל מה שמוכתב לנו, שלא בשליטתנו ומנהל את חיינו במקומנו.

המסננת היא איבר חדש שאנו שותלים בקצה המוח שלנו, איש בטחון, שעובד 24/7 ומכניס לגוף שלנו רק מה שאנחנו רוצים איך שאנחנו רוצים בלי שאף אחד אחר יחליט לנו, והוא התחיל לעבוד ברגע זה.

תכל'ס מה עושים?

מציבים את המסננת בכניסה לקניון הראש שלנו ומהיום מחליטים לבד איזו יחידת כמות מתאימה לנו, בלי שום קשר לגודל הצלחת, השקית, החפיסה או המנה שהציעו לנו.