מה הבעיה הכי גדולה?

דרוש פתרון שורש, כי אי אפשר להפסיק לאכול כשם שאי אפשר להפסיק לנשום

הבעיה הכי גדולה בנושא ההרזייה היא שאכילה אף פעם לא נפסקת. היא רציפה ומחזורית ואי אפשר להיחלץ ממנה. עוד שעה או שעתיים שוב יתקוף אותנו רעב או חשק לאכול. ואם אין לנו פתרון טוב, הדינמיקה הזו הופכת לכלא ומעגל סגור. אין לנו אפשרות לעצור ולהתארגן, לנוח, או להסתלק. האכילה הבאה מחכה לנו בסבוב. השאלה היא רק אם בפעם הבאה נהיה מוכנים לה...? 

הפתרון צריך להתיר את הקשר סביב הבעיה האמתית. לפצח אותה. לשחרר מהמלכודת, ולסיים את המחזוריות במתכונתה הקיימת. מכאן ברור, שהוא אינו טכני, אלא מהותי.

לא מדובר ברשימת הוראות של עשה ואל תעשה. גם לא בתפריט דל.  חסה היא לא מהות החיים. גם לא בחישובים וחשבונאות של ספירות ונקודות למיניהן, כי פנקסנות ומספרים הם לא החיים, ולא הגוף הביולוגי, ובטח לא הנפש שאוכלת מסיבותיה שלה. 

בכלל, החיים לא דומים לדוח אקסל. הם יותר דומים לכאוס. לערבוביית רגשות, אירועים, אנשים, עבודה, עייפות. פתרון צריך לספק מענה לחיים, הרי אנחנו הולכים לחיות אתו, לא?!  

מכאן גם ברור מדוע הפתרון צריך לעלות למרומי צמרת רוחו של האדם. בעיה כל כך קשה, לא יכולה להיפתר ברובד מכני, חומרי, מתמטי, מספרי, עם טבלאות, רשימות וכללי עשה ואל תעשה. עובדה שלא. והגיוני שלא. יש לחפש את הפתרון במישורים גבוהים יותר או עמוקים יותר. 

הרזייה היא מצב תודעתי שהשתבח. אומן כהלכה. צבר מספיק ניסיון, כישלונות ואילוף. סוג של אימון גופני מזן חדש, פנימי. דרגת הכרה גבוהה. משום כך, שום פתרון טכני, הנמוך בהכרח מדרגה זו, לא יצליח.