האוכל כנשימה

האוכל כנשימה- התעסקות מוגזמת באוכל 

חשיבה מופרזת על אוכל (מכל סוג) – הופכת לאכילה מופרזת.

בדין זה גם חשיבה מופרזת על הדיאטה ומרכיביה. זה הדין בספירת קלוריות. או בלימוד תכתיבי תפריט דיאטה זו אחרת. או בתכנון והכנת מרכיבי האוכל לדיאטה זו או אחרת. כל סוגי המחשבות, ההתעסקויות והתכנונים, אפילו הקטנים של מה אוכל היום בערב או עוד שעה, או באירוע שאני מוזמן אליו.

מחשבה היא אנרגיה. וכל מחשבה מסוג זה מצטברת לנוכחות של נושא האוכל בחיי. זה תופש מקום בתוכי. לעתים זה מתחיל זמזום טורדני, שיסתיים רק שכבר אוכל את הדבר שאני הוגה בו כבר שעות. או שזה מצטבר לפקעת רוויה, שעוד דקה תתפוצץ ואני אסתער על מה שבא מכל הבא ליד, רק בכדי להגיע לפורקן.

ההתעסקות המחשבית המוגזמת הזו מעלה את נושא האוכל לסף תודעה גבוה יותר. הכי קרוב למה שאנו עושים כל רגע. מלווה אותנו מעסיק אותנו באופן חי. אך תטבעי שזה יסתיים במעשה שקשור באכילה. זאת, במקום להניח לעניין, לשכוח מהאוכל לרגע, לנוח, לשים אותו בצד, לאפשר לדברים אחרים למלא אותנו, ולחזור אליו בדרך הטבע, עם הרעב הביולוגי ולא עם ההתעסקות הפסיכולוגית או התרבותית וכו'.

לכן, כל התחלת דיאטה, אם תשימו לב, או שינוי בהתנהגות אכילה מלווה בשלב ראשון מסוכן זה. יש להיזהר ממנו מאוד!

המטרה שלנו היא להרגיע. להפוך את האכילה לטבעית בחזרה. לסלק את כל סוגי ההתמכרויות. לאזן את המערכת. עלינו לנקות את המערכת מעיוות שקט זה המתרחש כמו לבה בקרבנו.

לא לתכנן, לא לבשל, לא להגזים בקריאת ספרות מקצועית בעניין, לא להתעסק עם זה. 

זוהי דינמיקה הפוכה בדיוק לאכילה-כנשימה. הרי איש לא נעצר לחשוב ולהרהר ואף לא לתכנן את דרך נשימתו בשעתיים הקרובות. בהיותה טבעית, היא איננה מטרידה את תודעתנו. וכך גם "לא מושכת אש" – כאתר ניקוז לתסכולים.  

זהו עוד אחד מהחסרונות המובהקים שיש בכל סוגי הדיאטות – הן מחייבות אותך לעסוק בזה, לקנות, לארגן, לספור קלוריות, נקודות, לתכנן. אתה עומד לצאת עם חברים לסרט ואתה כבר עסוק בלשבור את הראש מה תצליח לאכול שם.

כשאנחנו עסוקים בחיינו השגרתיים, אוכל זה לא כל העניין. יש לנו מספיק עניינים אחרים. הבמה שניתנת לאוכל במסגרת מעגל "ההשמנה והדיאטות" היא שמכוננת להם מקום חדש, לא טבעי, זה. מעניקה להם כוח גדל והולך. שמעתם ודאי לא פעם אדם רזה אומר ששכח היום לאכול, ותהיתם "איך לעזאזל אפשר לשכוח לאכול?".אז הנה איך. כשאוכל הופך בחזרה להיות מה שהוא באופן טבעי, לא יותר מאויר לנשימה. שקוף שלא חושבים עליו ולא רואים אותו, אז יש הרבה דברים אחרים לחשוב ולעשות.

כאשר מתבוננים בלי הפוגה בדברים טבעיים שאמורים לזרום, התפקוד שלהם מתחיל להשתבש. יש דברים שצריך להניח להם. כאשר אנשים לפתע מוצאים עצמם עסוקים עד אפס מקום בתכנון וביצוע מטלות הדיאטה שנחתו עליהם. מה הפלא שדווקא אז הם מלאי תאבון יותר מאי פעם, ובמקביל מתוסכלים מתמיד. הם מחכים לרגע שיסיימו כבר את הדיאטה שלהם, ואז, יעשו השלמות.

אבל לשכחת האוכל יש גם פשר הפוך, לפיו שכחנו לגמרי, לא את הדיאטה, כי אם את הגוף. הנחנו לעיסוק באוכל מכל בחינה, ואז נבלענו במכבש של אכילה מופרזת וחסרת גבולות. זה נוח עד לאותו רגע שהתוצאות מתחילות ללחוץ עליהם. הרוכסן במכנס.

מה קורה אז? מתעוררים לרגע מהנמנום הנוח. אבל עכשיו זה די קשה כי כבר התרגלנו לא לעשות כלום בנדון, פסיביות מוחלטת, נעימה, מרדימה. גם המצב הזה אינו נכון. הוא מגיע בסופו של דבר לתחנת המחיר. והיא לא נעימה. מעין התפכחות כואבת. בבריאות. ביופי. בבטחון העצמי. ביחסים החברתיים ואפילו במעמד בעבודה.     

בדקו את עצמכם באיזה מן הקצוות אתם שרויים ממש ברגע זה? על מה חשבתם כל השעות האחרונות? או לא חשבתם בכלל?

שכחו את האוכל אבל לעולם לא את הגוף שלכם!

חוק ההמרה

כשמתבוננים בהתנהגות האנושית אפשר לראות שהמערכת האנרגתית מתנהגת כמו מערכת סגורה, כאשר גורעים מכאן זה עולה מכאן, וההפך. למשל, אדם שהוציא אנרגיה רבה על זלילה בלתי פוסקת התחיל בדיאטת  קלוריות. עכשיו, את אותה כמות אנרגיה הוא מקדיש לספירת קלוריות מטורפת, אובססיבית. הוא הופך למכונה, למחשבון מהלך, כל היום ממלמל מספרים. עכשיו, המליצו לו לעבור לדיאטת לחם חופשי, מעתה כל היום הוא חושב על לחם ואוכל לחם. מגוון בסוגים, רץ למאפיות מיוחדות, משקיע.

מה צריך לעשות? לפרוץ את המערכת. לצאת מהמעגל.

אח"כ צריך לנטרל את מטען החבלה. הוא מרכיב האובססיה. התעסקות היתר. לא צריכה להיות התעסקות יתר במשהו משום סוג.

להרגע. שמח. בטוב. בהרמוניה. רק מה שאוהבים. ממשיכים.