ההוכחה שכל אחד יכול להיות רזה

100% אחריות: האקסיומה של ההשמנה

לפני הכל, חשוב לדעת בוודאות שכל זה בכלל אפשרי. מכירים את התחושה שלעולם לא תוכל להיות רזה? נוסחה אמפירית פשוטה מוכיחה את ההפך:

לא לאכול = לרזות 

ערכו של עקרון זה הוא רעיוני בלבד. זו התשובה להרבה מאוד מגדלים שנבנים בתודעה בלעדיו. זו הידיעה הוודאית, שמחליפה את התקווה או האמנה - שמתחלפות בבוא הזמן בייאוש. זו הזדמנות לאפס אחת ולתמיד את הדיון סביב כל טענות אי היכולת לרזות, הייאוש וחוסר האונים בגלל חילוף החומרים, גנטיקה, מבנה גוף וכדומה. כולנו מסכימים על האמת הפשוטה: "אם לא אוכלים אז מרזים". כדי לבחון את הרעיון "המהפכני" הזה, העלו בדמיונכם כל אדם במצב של חולי, מאושפז וללא תיאבון, או בלב מדבר ללא אוכל. אחרי שבועיים הוא לא ירזה?! אם יש לכם גנטיקה לא מלהיבה או חילוף חומרים איטי וכדומה, תתאמצו יותר, זה הכל. עדיין עולם הביקיני והסקיני פתוח בפניכם בדיוק כמו כל אחד אחר.

הידיעה הפשוטה הזו חשובה רק בגלל שהיא מהווה נקודת ייחוס ברורה. הוכחה עובדתית שכל אחד יכול לרזות. ברגעי הכישלון והבלבול הרבים, אפשר להיזכר בעקרון הפשוט הזה כסמן ימני, והסוף למסתורין סביב השאלה אם זה בכלל אפשרי. לחלוטין כן.

את 100% אחריות מפעילים במחשבה בכל פעם שנתקעים ומופיע ייאוש.

במונח "אקסיומה" לוגית אני מתכוונת לאותה טענת יסוד ראשונה, הנחשפת בניתוח לוגי של כל הטיעונים שאנו מניחים הקשר של דיאטה. כאשר "מנקים" מן המשואה טענות שקריות, מבחינים בין ההנחות השונות, מתירים את הקשרים הלוגיים החלים ביניהם, ומבודדים את המסקנות שעולות מהן, מגיעים תמיד בסופו של דבר לאקסיומה הפשוטה והמופלאה של לא לאכול = לרזות. הערך שלה הוא בעיקרו רעיוני. הרעיון שיש משהו ודאי שאני יכול לנקוט בו וב 100% ודאות לרזות. הרעיון הזה זוהר בתוך הכאוס המתרחש בתוך הראש שלנו. לעתים קרובות במהלך הניסיונות חוזרים ונשנים להרזות, השמנות מחזוריות ואינספור תאוריות ושיטות לדיאטה המקיפות ומתקיפות אותנו מכל עבר.

כאשר תלכו שוב לאיבוד בתוך היער, זיכרו את האמת הפשוטה הזו. והיא תגדיר עבורכם את האור בקצה המנהרה. משם מתחילה הדרך שלכם.

המשמעות המעשית של כל זה היא בהיותה מפתח התנהגותי פשוט ומיידי, נקודת מוצא ל"מה אנחנו עושים כאן בכלל?". בשביל להיות רזים, אנחנו צריכים "לסגור את הפה" ובסופו של דבר לאכול פחות. לא צריך להיות חכם, כל ילד יודע את זה. אבל מרוב פסאודו פתרונות כבר לא רואים את היער. אם היתי שואלת מישהו ברחוב מה אתה עושה בכדי להרזות, קרוב לוודאי שהיה מציג לפני את הדיאטה האחרונה ששמע עליה. רק לא את זה.

מדוע אנשים במצבים של השמנה לא משתמשים בידיעה ברורה זו?

הם בפאניקה. סוג של פחד. ואז הם רצים לחפש דיאטת פטנט חדשנית, שזה עתה גילו בארה"ב. או תרופה חדשנית או תוסף תזונה חסר תקדים. תגובה היסטרית זו רק מכניסה אותם יותר עמוק לתוך הבור. תגובה הסטרית במצב של מצוקה תמיד מחמירה את המצב ולא פותרת אותו.

לפעמים רק מרוב הפאניקה מכפילים את מסת האוכל, כתגובה יצרית. המצב מחמיר, ואז כבר נראה בלתי פתיר. השואה מתחוללת, הכדור מתגלגל במדרון עוד ועוד מטה. אלמלא היתה התגובה היסטרית, אם אנשים היו מקבלים את עובדת השמנתם בשלווה, תוך ניסיון אמיתי לפתור אותה ברגוע, הם לא היו מעמיקים את נפילתם בה. מעמיקים את הבור.

זה גם מסביר את התופעה שבשלב הראשון של ההשמנה – אנו בוחרים להדחיק אותה! הכחשה שהיא ביטוי לפחד. מה עושים כשיש מצב טראגי ברגע הראשון? הכחשה. לאבד את הגוף שלי המוכר והטוב, זה באמת לא כל כך פשוט. מה קרוב אלי יותר מגופי שלי עצמי? בנאדם  יודע כשהוא מתדרדר. זה מבהיל מאוד. כשמתעוררים, כבר מאוחר. מחליקים על אותו צלע מדרון: פוגשים אובדן אמון בעצמנו, בסביבה, בתפקוד הגוף, ביכולת השליטה של עצמנו ועוד. 

מכאן אפשר להבין מדוע תחילתה של הרזייה טובה, היא ברגוע. 

לא לתת למלחמה להתחיל להשתולל. בשמחה. בביטחון. ברגיעה. בתענוג מאוכל. בקבלה עצמית. אבל מה אנחנו עושים מרוב פאניקה? רצים לעדכן את דיאטה האחרונה ששמענו אליה. בתוספי הפלא. ומתחילים במעגל. במחזוריות. בחסך. ביסורי המצפון. בסבל. מלחמה! והאויב האכזר הוא, כמובן, האוכל הנורא. אבל אי אפשר לנצח את האוכל ולפטר אותו מחיינו. כל מי שניסה, יודע שרגע של רעב ישוב ויפציע מתישהו תמיד. והאמת היא שאוכל הוא גם לא האויב האמיתי שלנו. אין לנו אויבים. וזאת, כלל איננה מלחמה. כל מה שיש זה אני מול עצמי והדרך שאני הולך בה. יהי מבטנו מופנה פנימי לתוך הקרביים שלנו, תרתי משמע.

מכאן אתם מבינים מדוע להיכנס למצב של הרזייה, פירושו לעלות מדרגה? טמונה בה התגייסות הכרתית שמתחזקת מבפנים. אנרגתית. כוחות לאסוף את עצמי.  כן כן, אני מודעת לכך שזו סיומת קצת כבדה לחתיכה שהתחילה בפשטות קלילה כנוצה, אבל תיכף הדברים יתסדרו יותר טוב, יגיעו עוד חתיכות להשלמה.